Ynet 2004
מרץ 4
אשמת הצו
סבר פלוצקר
כתוצאה מהצנזורה שהוטלה על פרשת טננבוים בחסות בית-המשפט, הוכה הציבור הישראלי בהלם כשהתבררו לו בהדרגה המאפיינים האמיתיים שלה
כחודש ימים לאחר שחיזבאללה הודיע על חטיפת אלחנן טננבוים, ידעו מערכות העיתונים ואמצעי התקשורת האחרים בישראל את רוב הפרטים העובדתיים שניתן היה לדעת אז על מעלליו, כולל העסיסיים והמדאיגים ביותר. איך ברח, לאן ברח, היכן שירת, איפה נחטף, ואת מה ומי השאיר אחריו. כל זה נודע לתקשורת ממקורותיה, אך התקשורת היתה מנועה מלמלא את תפקידה הדמוקרטי הבסיסי ולספר את הידוע לה לציבור הרחב.
באמצעות שורה של צווים לאיסור פירסום הוטל איפול מלא על הפרשה, מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות לו הופעל המנגנון המקובל של הצנזור הצבאי לסינון הפירסומים. על דעת הקהל בישראל נכפה ליקוי מידע טוטאלי. גם כשעסקת החליפין כבר סוכמה עם חיזבאללה, עדיין לא ניתנה לציבור גישה למידע בסיסי על פרשת טננבוים, מידע שעל-פיו יכול היה לגבש את דעתו ועמדתו.
בהיעדר מידע, פרחה הקונספירציה. ניחושים רדפו ניחושים, שמועה אחת התחרתה בחברתה, הפרועה ממנה. לכך נוסף טיפטוף הדלפות חד-צדדיות ששירתו את מחייבי העסקה ומשום-מה חמקו בלא עונש מהשוט של צו איסור הפירסום. כתוצאה מהצנזורה בחסות בית-המשפט הוכה הציבור הישראלי בהלם כשהתבררו לו, בהדרגה, המאפיינים האמיתיים של פרשת טננבוים, על כל מחדליה.
האזרחים סירבו ומסרבים להאמין למקרא עיניהם. הם בטוחים שהשלטון הסתיר מהם בעבר, ומסתיר מהם גם היום, איזו קנוניה מדינית חובקת עולם, או איזה תיחכום מודיעיני נוסח חסמב"ה. אזרחים נבוכים, שעד לפני שבועות ספורים הבינו כי טננבוים ראוי (כמעט) לתואר גיבור ישראל, מתקשים להסתגל עכשיו לדמותו האחרת: אדם בעל יכולת לערבב בין אמיתות חלקיות לכזבים חלקיים אף הם, שהיתל ושיטה והתפאר לשווא וביקש רחמים, נתן דרור לדמיון וטשטש עקבות, עד שעייף ושיגע את חוקריו שם וכאן.
על רקע מדיניות מניעת המידע נולד גם החיפוש האינטנסיבי אחר המניע האולטימטיבי, הבלתי-שגרתי והסמוי להחלטות שקיבל ראש הממשלה בעיסקה עם חיזבאללה. ההסתבכויות הקודמות של שרון בפרשות אישיות בצירוף איסור הפירסום הממושך, יצרו קרקע פורייה לצמיחתה של תיאוריה בדבר קשר שלטוני-עסקי אפל, ה"חושף" כביכול את להיטותו של ראש הממשלה להגיע בכל מחיר לחליפין עם חיזבאללה.
אין אחיזה להסברי-קשר מפוקפקים ודחוקים כאלה. הם לא הגיוניים: עסקת החליפין עם חיזבאללה עומדת כיום, כפי שעמדה בשעת חתימתה, במבחן הסבירות וההוגנות. היא ניצבת חזק על שתי הרגליים של מוסר ומחיר. האזרחים היו מצדדים בה גם לו הותר מלכתחילה לתקשורת לספר מיהו טננבוים. אך ממשל המפעיל כדרך שגרה כלים משפטיים מרחיקי-לכת כדי להסתיר מידע מהציבור, גם במקרים שבהם אין לכך שום צידוק ביטחוני או צבאי, אל יתפלא שהציבור חושד בו ובכוונותיו הכשרות ומוכן להטות אוזן לתיאוריות קנוניה שונות ומשונות. ואל יעשה את עצמו פגוע ומזועזע. הוא היה צריך לחשוב על כך לפני שרץ לבית המשפט להוציא צו איסור פירסום על כל מידע לא נוח.
השימוש לרעה בצווים לאיסור פירסום יוצר בישראל משטר של צנזורה, החמור בהרבה מזה שהיה קיים כשאיסורי הפירסום באו מהצבא והוכתבו על-ידי שיקולים ביטחוניים בלבד. מנהג זה פסול מנקודת ראות אזרחית, מערער את אושיות המשטר הדמוקרטי ומאפשר לממשל לפעול במחשכים - בלי צורך להתייצב מול דעת קהל תובענית ולספק לה הסברים משכנעים לצעדים שהוא מתכוון לנקוט. כך הולך ומשתרש אצל הפוליטיקאים הנוהג שלא להקשיב לציבור מראש, כשהציבור עוד מסוגל להשפיע, ולהסתפק בדיווחים או בתירוצים לאחר המעשה.