מעריב 2004
ינואר 29
אזרחי ישראל ישלמו
יוסי בן-אהרן
הכלל הראוי שלפיו לא מפקירים חייל בחזית, לא צריך להיות מיושם בעיניים עצומות, תוך מתן פרס לטרור. ישראל עוד תשלם על העיוורון
כמה נכונה האמירה כי מי שלא למד לקח מטעויות העבר, נדון לחזור על הטעות ואף לשלם עליה מחיר כפול. אזרחים מן השורה רשאים לדעת, האם בבואה להחליט על עסקת חילופי השבויים עם החיזבאללה, שקלה הממשלה את משמעותו המלאה והחמורה של המחיר שנדרשנו לשלם. כמה הערות: החיזבאללה הוא ארגון טרור לבנוני-סוריאיראני. מדוע נותנים לו פרס ע"י שחרור מחבלים פלשתינים? מה ההיגיון שבהענקת מעמד לחיזבאללה בתחום היחסים שבינינו לבין הפלשתינים? מדוע נותנת הממשלה לגיטימציה וחיזוק לחזית טרוריסטית פאן-ערבית נגדנו?
שחרורם לחופשי של יותר מארבע מאות מחבלים, תמורת שלש גופות ואלחנן טננבוים, הוא מעשה ללא איזון וללא היגיון. אפשר להבין עסקה כזאת בסיומה של מלחמה לשם פתיחת פרק חדש ומעבר למערכת יחסים שונה. העסקה הנוכחית רק תעודד את החיזבאללה וכל יתר ארגוני הטרור להמשיך ולהגביר חטיפת ישראלים, כדי לשחרר מחבלים נוספים.
אזרחי המדינה רשאים לדעת, למשל, כמה ממשוחררי עסקת ג'בריל חזרו לעסוק בטרור, וכמה ישראלים נרצחו או נפגעו על ידם. שירות הביטחון דיווח בזמנו לממשלה, שאחוז גבוה ממשוחררי אותה עסקה נתנו דחיפה רצינית לאינתיפאדה הראשונה ותרמו במידה משמעותית להפיכתה להתקוממות מזוינת. על כן, מה ההיגיון בשחרורם של עוד 400 מחבלים בפוטנציה ומי ייתן את הדין על הקורבנות שיפילו?
עתה, עם ביצועה של העסקה, מתברר שהאיראנים והסורים רוצים לשפר את תדמיתם כלפי המערב ע"י שחרור מידע על גורלו של הנווט רון ארד. הסימנים לכך היו די ברורים עם תום הקרבות בעיראק ועם פרסום הראיון שהעניק בשאר אסד ל"ניו-יורק טיימס". אם מישהו בממשלה היה מקדיש קצת מחשבה להיבט הזה, היתה בוודאי עולה הדרישה להנחות את מנהלי המו"מ עם החיזבאללה לעכב את סיכום העסקה, ולחזור ולדרוש את הכללתו של רון ארד, בלי לשלם על כך מחיר נוסף. מה שכפי הנראה עומד לקרות, הוא שבקרוב תסוכם עסקה נפרדת, הקשורה לרון ארד. במסגרתה, נחזור על אותה טעות ונשחרר עוד ועוד מחבלים פלשתינים, כי לא נשארו אצלנו יותר לבנונים. כך יצליחו האיראנים, הסורים ולבנון לזכות במחמאות מכל העולם, וישראל תשלם את המחיר.
התנהלותה של הממשלה בנושא הזה מעוררת ספקות חמורים לגבי אמינותה, ולגבי הדרך שבה ניהלה נושא כה רגיש. הכלל שחרתה הממשלה על דגלה, שלא מפקירים חייל או אזרח בחזית, ראוי לכל שבח. אבל אישי הממשלה לא נבחרו על מנת ליישם כלל זה בעיניים עצומות, ותוך התעלמות מן המחיר ומהשלכותיו הביטחוניות, המדיניות ואף המוסריות. העסקה עם החיזבאללה מצביעה על גישה בלתי אחראית, הנובעת מעכשוויזם, ומתעלמת מהשלכות החלטותיה על העתיד, ועל המחיר שאזרחי המדינה יצטרכו לשלם בעבורן.