[Insert Title Here]

לפני 81 שנה, כאשר עמדה על הפרק עסקת ג'יבריל, ואני אז שר החינוך, הייתי השר היחיד בקבינט הביטחוני המשותף למפלגת העבודה והליכוד, שהתנגד לה נחרצות. העליתי נימוקים כבדי משקל במאמץ לסכל אותה, אבל תשעת השרים האחרים תמכו בה, וגם בדיון החוזר שזומן לבקשתי כדי לערער על ההחלטה לא השתנו יחסי הכוחות. נשארתי בודד בהתנגדותי.

מאז נוכחנו כולנו, לצערי, שכל אשר יגורתי - בא. מחבלים משוחררים חזרו לעסוק בטרור, ובהנהגת הטרור למדו שהיהודים מוכנים לכל עסקה, חרף הסכנות המרובות שהיא טומנת בחובה. היום שוב עומדת על הפרק עסקה דומה, אבל חמורה יותר מכמה בחינות, ואני שוב מוצא עצמי מתנגד לה, בשל שורה של נימוקים.

ראש וראשון להם - המסר שהעסקה הזו נושאת עימה. מבחינת ארגוני הטרור, המסר הוא שישראל מוכנה לשחרר מאות אסירים תמורת גופות של חיילים ואזרח אחד. ישראל ממש מציעה למחבלים ללחוץ אותה. הטרוריסטים ילמדו שדי בחטיפת חיילים חיים ובהחזרתם בארונות מתים, כדי לקבל תמורתם מאות מחבלים חיים, שחלקם ללא ספק ישובו לפעולות טרור.

נימוק נוסף נגד העסקה, הוא כי היא הופכת את נסראללה לגיבור אזורי. אז, בעסקת ג'יבריל, לפחות ניהלנו את המו''מ מול הפלשתינים, עימם יש לנו ככלות הכל דין ודברים. אבל מה הטעם לקחת אויב קיצוני שאינו פלשתיני ולהפוך אותו לכוכב בשמי המזרח התיכון? אפשר אולי להסכים לשיחרור אסירים כמחווה למנהיג פלשתיני זה או אחר, אבו-מאזן או אבו-עלא, אבל מדוע להפוך את נסראללה למגן הפלשתינים?

קיימת אמנם בעיה אנושית כאובה של משפחות החיילים, שאת גופותיהם מציעים לנו נסראללה ואנשיו. אבל אני מטיל ספק בשאלה, אם עלינו לשחרר תמורת הגופות אסירים עם דם על הידיים, שחלקם ישובו לעסוק בטרור. האם שווה לנו לשחרר תמורת הגופות מרצחים עם דיפלומה, שיפילו בנו קורבנות נוספים? התשובה ברורה מאליה: לא באל''ף רבתי.

בהתנגדותי לעסקה אני מוצא עצמי בשורה אחת עם שרים מהימין, בהם בני אלון, אפי איתם, לימור לבנת ואחרים, אבל זה רק מעיד שההתנגדות חוצה מחנות פוליטיים, ואינה עניין של השקפת עולם. הייתי ועודני חבר מפלגת העבודה ואני מקבל את תפיסותיה לגבי פתרון העימות עם הפלשתינים, אך אני מתנגד בכל נימי נפשי לעסקה, כפי שהתנגדתי - ובמבט לאחור: בצדק רב - לעסקת ג'יבריל.הביא לדפוס: מנחם רהט