[Insert Title Here]

ממשלת ישראל עומדת בפני דילמה מוסרית כמעט בלתי אפשרית * אבל ברגע האמת ביום ראשון יניפו השרים אצבע ונראה שיכריעו בעד החזרת טננבאום וגופות החיילים תמורת דיראני, עובייד ומאות אסירים * ואלה שמביעים עכשיו התנגדות נחרצת, יוודאו סביב שולחן הממשלה שהצבעתם לא תפיל את העסקה * בביירות יושב נסראללה ומחכך ידיו בהנאה בדרך להפיכתו למנהיג הערבי הנערץ בסביבה

במערכת הביטחון עוקבים אחר חסן נסראללה בכל האמצעים האפשריים, כולל פסיכולוג צמוד. אחד מבכירי המערכת אמר השבוע שלמרות שהוא עומד בראש ארגון שוליים קטן, נסראללה הוא היריב המתוחכם ביותר מולו התמודדה ישראל מאז הקמתה. הוא בנה את "דילמת טננבאום" בתכנון מדוקדק, עבודת נמלים ארוכה, מלאכת מחשבת של ממש, והניח אותה לפתחה של ממשלת ישראל.

אריאל שרון ושריו מוצאים עצמם עומדים בפני החלטה בלתי אפשרית, דילמה מוסרית בלתי נתפסת. סילבן שלום טוען שזו אחת ההחלטות הקשות שצריכה לקבל ממשלה מאז קום המדינה. הלבבות נקרעים, העיניים דומעות. הסיפור הפך לדרבי רגשות בין יובל ארד לקרן טננבאום, כאב מול כאב, ייאוש פוגש ייאוש. ידיהם של השרים שיורמו בהצבעה ירעדו, כמו הלבבות של כולנו.

נסראללה צופה בכל זה ועושה רושם שהוא נהנה מכל רגע. שילוב נדיר של ציניות, רשע בלתי נתפס, אינטליגנציה טבעית, חושים חייתיים והרבה מאוד תמיכה איראנית הפכו את חסן נסראללה ממנהיג של ארגון זניח וקקיוני לאחד האנשים המשפיעים ביותר על המזרח התיכון. השלמה מוצלחת של עסקת השבויים עלולה להפוך אותו למנהיג הנערץ ביותר על ערביי הסביבה.

א פי איתם, מהמתנגדים העקשים ביותר של העסקה, סבור שאם תאושר תשנה את האזור: פיגועי ההתאבדות מיצו את עצמם, אומר איתם, הערבים בדרך להבנה שהפיגועים הללו מקימים עליהם את העולם כולו. עכשיו נעבור כולנו, בחסות נסראללה, לעידן של טרור חטיפות. כמו שהפלשתינים העתיקו מהחיזבאללה את שיטות הלוחמה בלבנון, את המטענים ואת ההתאבדויות, כך הם יעתיקו ממנו עכשיו את החטיפה. עובדה, זה מצליח. איתם חושב שאם לא נצליח לעמוד בפני הדילמה הזו ולסמן קו אדום עבה שיתחום את גבולות אחריותה של המדינה על אזרחיה )שאינם שליחים במשימה לאומית( המשוטטים, זו תהיה בכייה לדורות.

היחסים בין נסראללה לבשאר אסד זוכים אף הם לתשומת לב מיוחדת אצלנו. בחודשים האחרונים זוהתה זיקה ברורה בין סוריה לבין פיגועי טרור של החיזבאללה. במילים אחרות: בשאר אסד מתחיל להוריד את הכפפות. החיזבאללה נתפש כעת בסוריה כיחידת עילית קדומנית, שלוחה של כוחות הביטחון הסורים, המתמחה בפעולות קומנדו איכותיות נגד ישראל. השאלה היא איך נתפס עכשיו בשאר אסד בירושלים )ובתל-אביב(. הבטן של סילבן ביום רביעי אחר הצהריים, דקות ספורות לאחר השלמת ההצבעה על התקציב, התיישב יושב ראש הקואליציה גדעון סער במזנון הכנסת, הביא לעצמו ארוחת צהריים ונשם לרווחה. באותן דקות ממש בישרו מכשירי הביפר לכתבים המדיניים על הבאתה של עסקת טננבאום למליאת הממשלה ביום ראשון הקרוב. סער היה זה שביקש מאנשיו של שרון לעכב את ההודעה על גיבוש העסקה עד אחרי צליחת ההצבעה על התקציב. לא לערבב שמחה בשמחה, או עצב בעצב. לבלוע את הדגים הסרוחים אחד אחד ובזהירות.

שרון עצמו נחוש מאי פעם. לא נבהל משום דבר. אתמול נפגש שוב עם בני משפחת ארד. פגישה קשה כשאול, כקריעת ים סוף. כל השמועות על ה"סיבות" להחלטתו הנחרצת בעד העסקה מופרכות מיסודן. שרון, מיסודו, הוא "מציל יהודים". כך הוא נתפס בעיני עצמו, כך חונך. הוא עצמו נזנח לא פעם בשדות קרב שונים. במלחמת יום הכיפורים התעקש לנסות לחלץ את הנצורים במעוזים )ונחסם על ידי הדרג הצבאי שמעליו(. המבנה הנפשי שלו מחלק, בסופו של דבר, את העולם לשחור ולבן, טוב ורע, אנחנו והם, ערבים ויהודים. טננבאום, למרות הכל, הוא יהודי בשבי הטרוריסטים האכזרים וצריך להביא אותו, קודם כל, הביתה. ככ ה, פשוט כל כך, רואה שרון את הדברים. אחר כך כבר נראה. "יכול להיות", אומר אחד משריו הבכירים, "שאחר כך הוא יעבור מהכלא של החיזבאללה לכלא שלנו, אבל קודם כל להציל אותו".

הערכה מלומדת היא שהעסקה תעבור איכשהו בממשלה. רוב השרים שיתנגדו יוודאו מראש שהתנגדותם לא תפיל את העסקה. לחילופין, יימנעו. אפי איתם מבוצר בהתנגדותו. כנראה שגם טומי לפיד. נתניהו מתלבט. לימור לבנת נוטה להתנגד. ההפתעה היא סילבן שלום. מעטים יודעים שלו היה נקרא להצביע על העסקה זמן קצר לאחר פגישתו עם יובל ארד בתחילת השבוע, לא היה שלום מסוגל להרים יד בעדה. מאז חלף שבוע. שלום, שבביקורו בגרמניה לפני שבועיים שכנע את הקנצלר שרדר והמתווך אורלאו להוריד מהעסקה את האסירים הירדנים והמצרים, יצביע בסופו של דבר עם הראש )שלו(, נגד הבטן, או להפך. כבר לא ברור איזו הצבעה רגשית יותר, איזו שכלתנית פחות. הכל קשה כל כך.

העתיד של בוש

בינתיים, משחרת בעיה נוספת לפתחו של שרון. במקביל להיסדקות האמון שרוחש לו הציבור בישראל, מתחילה להתערער גם מערכת היחסים שלו עם הממשל בוושינגטון. יכול להיות ששרון עצמו לא מעודכן בסיפור הזה עדיין, אבל הטפטוף של החודשים האחרונים הפך לזרם. בקרוב, אם לא יהיה שינוי דרמטי, יגיע פיצוץ. הבית הלבן נגוע בתחושת אכזבה קשה. פקידיו הבכירים של הנשיא מתהלכים נבגדים. מ

נהיגים יהודים בוושינגטון, גורמי ביניים וישראלים שונים מתחילים לשמוע בבירה האמריקנית זמירות חדשות. מדברים על כפיות הטובה של ישראל. על ההבטחות הלא ממומשות, על התרגילים התקשורתיים, על הסחבת, על ניסיונות ההונאה. ביטויים כמו "הלבנת" מאחזים לא חוקיים, "חבלה במאמצינו בעיראק", מתחילים לחלחל מהחדרים האחוריים לקדמיים, בדרך ל"ניו-יורק טיימס".

התחושה הזו אינה מקומית. היא מתחילה בנשיא עצמו )"הנשיא מאוכזב"(, נמשכת ביועצת לביטחון לאומי, קונדוליזה רייס וחולפת, שתי-וערב, בין גורמי ממשל בכירים נוספים. שליחים אמריקנים מגיעים לכאן עם תצלומי לוויין מפורטים של מאחזים חדשים שקמים יום-יום ולילה לילה. "אתם אומרים איקס ועושים וויי", מטיחים האמריקנים. שלא לציטוט מתחילה לצוץ השוואה לימי ג'ורג' בוש האב וג'יימס בייקר, שחנקו את ממשלת שמיר בגלל אותה בעיה. "מדובר בסחף מסוכן", מזהיר מומחה חיצוני בוושינגטון, "כדאי לישראל לשנות כיוון במהירות אם היא לא רוצה למצוא מולה שוקת שבורה".

הסיפור האמריקני פשוט: הבחירות בעוד שנה. שני נושאים משפיעים על עתידו של ג'ורג' בוש יותר מכל דבר אחר: המלחמה בעיראק והכלכלה. בנושא הכלכלי הוא מסודר. צמיחה של שבעה אחוז ברבעון האחרון הפילה מהכיסא גם את גדולי האופטימיסטים. מה שנשאר לו זה להסתדר, איכשהו, עם הקטסטרופה בעיראק. זה לא יהיה קל. שני המועמדים הדמוקרטים היחידים שיכולים לנצח אותו קשורים איכשהו בפארסה העיראקית. הגנרל ווסלי קלארק, בזכות העבר הצבאי, והדמוקרט הווארד דין, מי שתקף את המלחמה בעיראק מהרגע הראשון, גייס הכי הרבה כסף לקמפיין ומוביל בסקרים בניו-המפשייר ואיובה.

הממשל, לפיכך, עוזב עכשיו הכל ומתרכז רק בעיראק. שום דבר אחר לא מעניין את בוש. קונדוליזה רייס קיבלה את התיק, מעל ראמספלד. כל האמצעים מוזרמים לבגדד. כל פקיד ממשל אמריקני שיודע להגיד "אהלן וסהלן" משוגר לשם )נכון לעכשיו יש בבגד ד לפחות 021 דיפלומטים ונציגים רשמיים אמריקנים(. מה איתנו? שום דבר. הפכנו לנושא זניח. לכן, לאסוננו, הגורם המטפל בנו עכשיו, כמעט בלעדית, הוא משרד החוץ, מחלקת המדינה, קולין פאוול.

פאוול הוא שחור. הוא לא מעוניין להמשיך קדנציה שנייה כשר חוץ. פאוול הוא פופולרי ונחשב נכס אלקטורלי אדיר לרפובליקנים. פאוול חסר סבלנות מול מדיניות ישראל. פאוול לא יעשה לנו חשבון בשנה הקרובה וג'ורג' בוש יתקשה לרסן אותו. הוא יהיה משוחרר מכבלים ויכול להיות שזה ימיט על ממשלת שרון בעיה לא קלה. ערב בחירות, לא יסתכן בוש במחלוקת ציבורית עם שר החוץ הפופולרי, בן המיעוטים והחביב שלו. מצד שני, ישנם היהודים ויש איפא"ק - השדולה למען ישראל - שמצליחה בגאונות להפוך את חוק מימון הבחירות האמריקני החדש )שאוסר על איש פרטי לתרום יותר מ-000,2 דולר( לנכס עצום: המנגנון של איפא"ק לוקח את המיליונים של היהודים העשירים ומחלק אותם בין הרבה מאוד תורמים קטנים. כך הכסף מגיע, בסופו של דבר, חוקי למהדרין, לתעודתו הפוליטית.

הפרסום של מופז

על הרקע הזה, האכזבה האמריקנית מישראל עלולה להיות מסוכנת. בוש, כידוע, הוא איש של שחור ולבן. אם נעבור לתחום השחור, נתקשה לחזור. הזעם האמריקני מופנה בעיקר להיעדר המחוות ההומניטריות מול האוכלוסייה הפלשתינית )יכול להיות שהתפרצותו של הרמטכ"ל נבעה מקריאתו את המפה האמריקנית?(, אי פינוי המאחזים הלא חוקיים )למרות הבטחת עקבה( והמשך הבנייה בהתנחלויות )אפי איתם ומכרזי הבנייה שלו מוציאים אנשים בוושינגטון מדעתם(.

בקצב הזה, אומרים אמריקנים, אתם הולכים בקצב מהיר לפתרון של מדינה אחת לשני עמים, שתהיה אסון לישראל וסכנה לקיומה. הצעדים החד-צדדיים שלכם, אומרים האמריקנים, מטרפדים הקמת מדינה פלשתינית בעתיד. הגדר, ההתנחלויות, הריסוק של החברה הפלשתינית. העניין הוא, שהאמריקנים לא מדברים עם הפלשתינים בכלל. מבחינתם, עד שלא תהיה ממשלה מסודרת ברמאללה, עם מנגנוני ביטחון מאובטחים, אין עם מי לדבר. הם פונים אלינו כצד אחד, מבודד, קובע. אין פרטנר, האחריות עליכם ואתם לא נושאים בנטל, הם קובעים.

הטרגדיה היא שלמרות הנבואות הללו אין סיכוי לעימות פומבי חזיתי, עוצמתי, בין הממשל ישראל ערב הבחירות. יכול להיות שהתגובה האמריקנית תהיה פשוט הרמת ידיים טוטלית )אשתו של ג'ון וולף מתחננת שלא יחזור לכאן בעד שום הון שבעולם( שתניח לישראל להמשיך לקבוע עובדות בשטח, לייצר ייאוש ולהתקדם בראש מורם הלאה, קדימה, אל עבר המבוי הסתום והמדינה הדו-לאומית של כל אזרחיה )ברוב פלשתיני(.

במצב הדברים הזה עלול הווקום שנוצר לעודד המשך יוזמות פרטיות. הסכם אילון-נוסייבה, הסכם ז'נבה. לזכותו של שר החוץ סילבן שלום ייאמר שהוא רואה את הדברים. מטבע תפקידו, מתריע שלום כבר שבועות, מכנס דיוני הקלות ומחבר ניירות עמדה. בינתיים, אין תוצאות. הרמטכ"ל כבר אמרנו. "שינוי" מציגה תוכנית מדינית. מופז, בריטואל קבוע, מדבר על הקלות ולא עושה דבר )האמריקנים מתחילים להשוות את הפרסומים על הורדת מאחזים ערב ביקור מופז בוושינגטון לראיונות המתונים שמעניק מובארק ערב ביקורים דומים(.

"אתם מנצלים את הרצון הטוב שלנו", מסכם גורם בממשל, "אתם מבזבזים את האשראי שצברתם", הוא מוסיף, "בינתיים אנחנו רואים את הגדר המזרחית, את עצי הזית העקורים, את המצב של האזרחים הפלשתינים ואת המאחזים. רואים וסופקים ידיים".

שרון, לאחר שיצלח את עסקת טננבאום, יגמור עם השביתה במשק ויכבה את המתח בצפון, יצטרך להידרש גם לסוגיה הזו. על שולחנו ממשיכות להצהיב הצעות מקורביו, שפורסמו כאן, ללכת ליוזמה מדינית חדשה, לנאום הרצליה נוסף, להצעת "עזה תחילה" בפיילוט מסודר. שרון ממשיך להתלבט. בינתיים, טומי עקף אותו בסיבוב. הסיבובים הללו הופכים להיות מסוכנים מאוד.

הגורל של אבו-עלא איך זה ייגמר? לא ברור, עדיין. כולם בוחשים בממשלתו העתידית של אבו-עלא ובינתיים סלאם פיאד מממש את הבטחתו ומפקיד התפטרות מהדהדת. המצרים מנסים לגבש הצעת פשרה: במקום שר פנים אחד )נאסר יוסוף( ימונו לאבו-עלא שני סגני ראש ממשלה עם סמכויות, כל אחד יופקד על אזור אחר )עזה, צפון הגדה ודרומה?(, מנגנוני הביטחון יוכפפו לטובתם. אבו-עלא מתנגד בינתיים בתוקף. האיומים על ערפאת הולכים ומתגברים. גם ישראל בתמונה: ראש המוסד מאיר דגן יצא השבוע בחשאי למצרים, שם נועד עם הגנרל עומר סולימאן, מקבילו המצרי. על הפרק: מה עושים עם ערפאת, איך מכופפים אותו סוף סוף ומכפיפים את מנגנוני הביטחון לטובת אבו-עלא.

מי שיחקור את השינוי הדרמטי בגישתה של ישראל לאבו-עלא בחודשים האחרונים יתקשה להסביר איך הפך הפוליטיקאי הפלשתיני המפוכח מ"שליחו של ערפאת ובובת הסמרטוטים שלו" לתקווה הלבנה הגדולה של האזור כולו. אבו-עלא מכיר את ערפאת כאת כף ידו וגם את שרון חקר ובדק לא פעם. יש לו תוכנית מפורטת. כדי להתחיל ליישם אותה, צריך לתת לו כוח, בדמות מנגנוני ביטחון. איך זה יגמר? כל ניחוש אפשרי.

המועמד של סער

מי שמאמין, ויש רבים כאלה, שהיועץ המשפטי הבא לממשלה צריך לבוא מהשוק הפרטי, ממקד עכשיו את מבטו בעורך דין יהודה ויינשטיין. התפיסה לפיה רק עורך דין פרטי יכול להתאים את מוסד היועץ המשפטי לממשלה למציאות, להרגיע את האווירה ולבצע תיאום כוונות מפורט, ישר ובוטה בין מערכת הצדק ושיקוליה לצרכי החיים הציבוריים התקינים בארץ, קונה לה אחיזה גם בקרב ועדת החיפוש. ויינשטיין, מכל הבחינות, הוא המועמד האידיאלי: הטענות כאילו אין לו ניסיון בכל הקשור לתביעה מבוססות על בורות. ויינשטיין, קצין צנחנים בשירות הצבאי שלו, היה סגן בכיר לפרקליט מחוז המרכז, פרש לפרקטיקה פרטית והפך לאחד מעורכי הדין הפרטיים המצליחים והמוערכים בארץ.

הוא בן 95, אין לו שום שאיפות להמשיך לעליון כשיהיה גדול. הוא כבר גדול. מופנם באופיו, מתרחק מתקשורת כמו מאש, יכבה ויינשטיין את השריפות ויעבוד בשקט. יש לו יכולת החלטה חדה, הוא הגון ומנוסה ונחשב לבעל אינטגריטי נדיר. עורך דין מהזן של פעם, איש של בתי משפט, מכובד ומוערך על ידי רוב השופטים, מסוגל לעמוד בלחצים ולא מחפש חיכוך עם שועי עולם. כן, הוא הגן על חלק מהם, אבל מי שמכיר את מה שהיה שם יודע שהם אלה שהתחככו בו, לא להפך. עורך דין יהודה ויינשטיין אמור להביא שקט, ניקיון ותנופה למוסד היועץ המשפטי לממשלה ועושה רושם שכבר הפך ל"סוס השחור" של המירוץ לתפקיד. חבר הכנסת גדעון סער הוא שהציג את מועמדותו של ויינשטיין ברגע האחרון, השופט בך הרים את הטלפון ועכשיו נשאר להחליט