[Insert Title Here]

כמעט מאז היום ההוא בלבנון * רון ארד, נווט בן 82, נטש את מטוסו ונפל בשבי * כדי לחדד את מאבקם חשפה המשפחה מכתב מצמרר שרון הצליח להבריח מהשבי ותמונה שטרם פורסמה * "בבקשה תנסו לעשות משהו בשבילי", כתב רון, "כבר עשרה חודשים חלפו ושום דבר לא קרה. אתם בוודאי יכולים לעשות יותר"

למשפחתו של הנווט השבוי רון ארד, לא קל לבקר אצלכם בסלון. הם כבר לא זוכרים כמה פעמים הם התראיינו, ניסו בעזרת התקשורת להניע את גלגלי המערכת הכבדים, לתת עוד דחיפה, לזעזע.

הבטחות לא ממומשות ושבעי תקוות שווא. הם צינים, למודי אכזבות, בוגרי הם בסיפור הזה. 71 שנה הם מנהלים מאבק בלתי פוסק לקבלת מידע על גורלו של רון. אמו של הנווט, בתיה, נפטרה בינתיים ושאר בני המשפחה מנסים לנהל חיים נורמליים, ככל האפשר, תחת הצל הכבד של הפרשה.

השבוע, אחרי תקופה ארוכה של שתיקה יחסית, הם החליטו שהם חייבים לחזור ולקפוץ למערכה בכל העוצמה ויצאו במתקפה חסרת תקדים נגד מערכת הביטחון והאלוף )מיל'( אילן בירן, האיש שעומד מאחורי עיסקת חילופי השבויים עם ארגון החיזבאללה. על-פי ההערכות, במהלך העיסקה אמור החיזבאללה להחזיר את גופותיהם של שלושת חטופי צה"ל - עומר סועאד, בני אברהם ועדי אביטן, ואת אל"מ )מיל'( אלחנן טננבאום, בתמורה לשחרור עצורים שבראשם מוסטפא דיראני והשייח' עבד אל-כארים עובייד שנחטפו מלבנון על-מנת שישמשו כקלפי מיקוח.

שמו של רון ארד, ככל הידוע, לא מוזכר בעיסקה הנוכחית ובני משפחתו חוששים שמדינת ישראל החליטה לוותר על הסיכוי לקבל מידע על גורלו, שכן לאחר שחרורם של שני הג'וקרים דיראני ועובייד, תישאר המדינה נטולת קלפי מיקוח במשחק הפוקר האכזרי שמשחקים האיראנים והחיזבאללה.

שנה וחצי, מהתקופה הראשונה לנפילתו דיראני הוא גם האיש שהחזיק ברון במשך בשבי ועד שהעביר את רון, ככל הנראה, לידי האיראנים. דיראני הוא האיש שאחראי לכל מסכת הייסורים והסבל שעוברים ארד ובני משפחתו.

כל כך הרבה שנים
השבוע חשפה המשפחה בפעם הראשונה מכתב שכתב רון אחרי עשרה חודשים בשבי, מכתב מצמרר המגלה טפח ממחשבותיו ותחושותיו של רון בחודשים הראשונים בשבי ומתאר את היחס הקשה שקיבל מדיראני. בני המשפחה חשפו גם תמונה של הנווט, שצולמה בשבי בערך באותה תקופה. התמונה נמצאה על-ידי חיילי סיירת מטכ"ל במאי 49', במהלך מבצע חטיפתו של דיראני מביתו בכפר קסר נבא שבעומק בקעת הלבנון.

העיסקה ושחרורו הצפוי של דיראני, מעידים שרון הפך לא רלוונטי למערכת הביטחון, אמרה השבוע תמי ארד בכאב. היא לא מצליחה להבין כיצד אחרי כל-כך הרבה שנים היא צריכה להתנצל שהיא רוצה לדעת מה עלה בגורל בעלה. היא לא מבינה למה היא צריכה להתנצל על שהיא מתעקשת לא לוותר.

אחת הנקודות הכואבות במאבקה הנוכחי של משפחת ארד, היא הרוח הקרה שנושבת לכיוונה ממשרד הביטחון. עדות נוספת לכך שמניותיו של רון נמצאו בירידה תלולה אצל האנשים שאמורים להיות מופקדים על בטחונו, היא העובדה שדודו ארד, אחיו של רון, מנסה כבר חודש לקבוע פגישה עם שר הביטחון, שאול מופז, אך ללא הצלחה.

השבוע, בזמן שנפגשתי עם בני משפחת ארד, האחים דודו וחן, והאישה, תמ י, צלצל הטלפון ומעברו השני של הקו היה יואב גלנט, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אריאל שרון. בני המשפחה ניסו להשיג את ראש הממשלה מוקדם יותר וגלנט שמיהר להחזיר טלפון זכה לברכות חמות. הוא אמנם לא הבטיח שיצליח לארגן פגישה עם ראש הממשלה אבל הוא מנומס, אדיב וקשוב ובתום השיחה בני המשפחה הרגישו מעט יותר טוב.

השיחה עם גלנט מעוררת אצלם אופטימיות בקשר לפגישה אפשרית עם ראש הממשלה, פתח לשיחת שכנוע. הם עדיין מקווים שיקשיבו להם. הם עדיין מקווים שיצליחו למנוע את העיסקה המתגבשת, המהווה להשקפתם את המסמר האחרון במסכת ארוכה של אירועים שהביאו להפקרתו של מי שתפקד במשך שנים כסמל לאומי, ועבורם הוא בעל, אב ואח - הנווט השבוי רון ארד.

אחרי כל כך הרבה שנים של שתיקה מה גרם לכם לצאת למאבק ציבורי ותקשורתי נגד אילן בירן ומערכת הביטחון?

שמתרחשים דברים בעלי משמעות מאוד מכרעת לגורלו של רון, תמי: "התחלתי להבין ואף אחד לא מעדכן אותנו ואם ידברו איתנו זה יהיה רק בדיעבד, בשלב שעלול להיות מאוחר מדי עבור רון. ברגע הזה את מתחילה לשאול את עצמך מה עוד את יכולה לעשות? בסופו של יום כל אדם עושה חשבון נ פש לעצמו, ואני צריכה לשאול את עצמי אם עשיתי הכל. בשורה התחתונה, אני יודעת שכל מה שעשיתי לא מספיק. כל מה שמוביל אותנו במהלך כל השנים היא המחויבות המוסרית לרון. לא נוכל לחיות עם עצמנו אם נדע שלא היינו שם עבורו, שנתנו לו להיעלם מהעולם בלי שנדע עליו דבר".

כרסום זוחל
לפני 71 שנה, כשרון נפל בשבי, בטח היה לכם בראש תסריט, כמה זמן חשבת שהסיפור יימשך, שנים, חודשים? "חודשיים אחרי שרון נפל בשבי היה לי ויכוח קשה עם מתן וילנאי )אז ראש אכ"א, י.ו( ואמרתי לו, 'אתה רוצה להגיד לי שהמשא ומתן יכול לקחת שנתיים?', זה נראה לי אז המון זמן. וגם בשלב יותר מאוחר, כשהזמן התחיל לעבור, לא האמנו שזה יהיה סיפור כל כך ארוך".

במהלך השנים היו בוודאי לא מעט רגעים של תקווה גדולה, שאחריהם באה נפילה כואבת.

חן: "אנחנו בוגרי כמה סיבובים של משא ומתן שהסתיימו בשחרור בני ערובה אחרים תוך הבטחה שמדובר בפתיחת צוהר, יצירת רצון טוב שיביא בסופו של דבר לשחרורו של רון. כך לדוגמה, המשא ומתן לשחרור בני הערובה המערביים שהוחזקו בלבנון, המשא ומתן לשחרורו גופתו של הקולונל היגינס, והחזרת גופתו של חלל השייטת, איתמר אילייה. כולם חזרו ורון נשאר. והיתה כמובן העיסקה שהתבצעה לפני שנתיים, כאשר השייח' חסן נסארללה, שמערכת הביטחון טוענת היום שאין לו קשר לגורלו של רון, העביר פריטים שהיו שייכים לרון - מצנח ואקדח. באותה תקופה, אמר מי שהיה אז ראש המוסד, אפרים הלוי, שזאת פעם ראשונה שגורם באזור מקבל אחריות על העניין של רון".

בשנים הראשונות היה לכם קשר טוב ומערכת יחסים חמה עם משרד הביטחון. מתי התחיל המשבר? מתי נסדק האמון שלכם במערכת?

דודו: "אנחנו פרסונה נון גראטה במשרד הביטחון. קשה להגיד מתי זה התחיל, זה הוא אומר לי שהם סוגרים את לוח מנהל שיחות עם המזכיר הצבאי. ביום שלישי כרסום זוחל. אני כבר חודש מנסה לקבוע פגישה עם שר הביטחון. כבר חודש שאני הפגישות של השר ושאתקשר ביום שלישי הבא. כשאני מתקשר, הם אומרים לי שיש לשר שבוע עמוס ואין לו זמן. אנחנו משתתפים בפגישות ובאמצע הפגישות קצינים בכירים יוצאים החוצה, קצינים לא מחזירים טלפונים. אנחנו מרגישים זלזול וחוסר אכפתיות מצד משרד הביטחון".

תמי: "יש בעיה גדולה ובסיסית ביחסים שלנו עם מערכת הביטחון. הם יודעים הכל ואנחנו למעשה לא יודעים כלום. הם מדברים איתנו בקודים, יש סוכנים שמביאים מסרים שאסור לספר ואת המידע שהם מציגים לנו אסור לפרסם. אנחנו לא נמצאים במצב שאפשר לבדוק את האנשים שעושים את העבודה. אמרו לנו שהיו הזדמנויות לשחרר את רון בשנה הראשונה לשבי, אבל אנחנו לא ידענו מזה. אין, לא היתה ולא תהיה לנו אפשרות לברר ולבדוק מה באמת נעשה. אנחנו אמורים פשוט לסמוך על מי שאמור לעמוד מאחורי הדברים, ולקוות שהוא עושה הכל למען שחרורו של רון. אנחנו חשים תחושה נוראית של חוסר אונים".

רון הפך לסמל, העם חיבק אתכם ותמך בכם מאוד. האם במאבק הנוכחי אתם מרגישים שגם דעת הקהל נטשה אתכם?

תמי: "אי אפשר לבדוק תמיכה של עם, אני מניחה שיש הרבה מאוד אנשים בארץ שאכפת להם וזה לא עניין של עצרות או סטיקרים. במהלך השנים פגשנו המון אנשים טובים שעזרו, התנדבו ולא שכחו את רון. ההחלטות הקובעות מתקבלות על-ידי קבוצה של אנשים, ההנהגה, והם אלה שחורצים גורלות, לא הרצון הטוב של העם".

אבל יש גם אנשים שאומרים שהמדינה עשתה מאמצים עצומים למען שחרורו של רון. חטפו את מוסטפא דיראני ואת השייח' עובייד וכעת צריך לעשות גם בשביל שאר נעדרי צה"ל ואלחנן טננבאום.

תמי: "מרגיז אותי ששמים אותי בסיטואציה שאני צריכה להתנצל. אני באמת מצטערת שרון נפל בשבי לפני 71 שנה, וצר לי שאנחנו מפריעים לפתור בעיות של אחרים. זה לא שלא אכפת לנו מכאב של משפחות אחרות, נהפוך הוא, אנחנו יותר מכולם יכולים להבין אותם, אבל עם כל הצער והכאב, אנחנו לא יכולים לוותר. אנחנו לא נפסיק להילחם על רון".

חן: "אנשים שוכחים נקודה חשובה מאוד. דיראני נחטף לישראל יחד עם בני משפחתו, גם למטרות הרתעה. דיראני הוא רכוש של מדינת ישראל וחשוב למען הדורות הבאים, למען החייל שנלחם היום בשטח, למען בני משפחתו, שהצד השני יבין ויידע שמי שחוטף חייל צה"ל - דמו לא יינקה. וכמובן, יש גם את המסר של

בחיים, אם אפשר לקבל את אותה תמורה גם עבור גוויה?"חי בגופות. זה מסר קשה ומסוכן מאוד. מה הטעם להשאיר חייל שנשבה החלפת שבוי

"זה לא אישי"
מוסטפא דיראני שבה את רון, החזיק בו מעל שנה וחצי והוא גם אחראי להעברתו לאיראנים. יש כאן גם עניין אישי?

חן: "זה לא אישי. אבל מאוד חשוב לי לחזור ולהזכיר שיש אדם מאחורי הסמל הזה, רון ארד. יש איש, שנחת עם יד שבורה, שגררו אותו בתאי מטען כפות בנייר דבק, שנשמר על-ידי דיראני - האיש אשר מנע מרון כל צורת חיים סבירה, והיום הוא מספר על מערכת יחסים חברית שהתפתחה בינו לבין רון ומתלונן על חוויותיו הקשות בכלא הישראלי".

תמי: "הגיעו אלינו שלושה מכתבים מרון. המכתב הראשון והשלישי הועברו דרך צינורות המשא ומתן ועברו צנזורה של השובים. המכתב השני הוברח מלבנון והוא למעשה המכתב היחידי שבו רון מתאר בחופשיות מה הוא עובר. לא פרסמנו את המכתב עד היום, אבל חשוב שאנשים יידעו אין רון הרגיש בתקופה ש'התארח' אצל דיראני. ורון, למרות שהוא בשבי, עוד מרחם עלינו וחוסך מאתנו את התיאורים הקשים של המציאות היומיומית של חייו.

זה תרגום המכתב, שנכתב במקורו באנגלית: "אני מנסה לשרוד ככל שאני יכול. אבל התנאים הם בלתי נסבלים וממש קשה לחיות. אני מקווה שאני אזכה לראות אתכם שוב )וזאת לא פרפרזה(. בבקשה תנסו לעשות משהו בשבילי ולשנות דברים. כבר עשרה חודשים חלפו ושום דבר לא קרה. אתם בוודאי יכולים לעשות יותר. אני לא רוצה לומר יותר, כדי שלא תהיו בהלם ממה שאני כותב או חושב. אוהב. שלכם, רון".

אבל מול הסבל המובן שלכם, עומד גם הסבל של המשפחות האחרות, שעיסקת חילופי השבויים עשויה לעזור להם. איך אתם חיים עם העובדה שהמהלך שאתם מובילים יכול לפגוע בסיכוי שלהם לצאת מהסיוט הזה?

חן: "אנחנו לא מקיימים ולא רוצים לקיים תחרות עם אף אחד לגבי עומק הרגשות ומידת הסבל. אנחנו מונחי משימה והמשימה היא לדעת מה קרה לרון. אנחנו לא יכולים להשאיר דבר כזה פתוח. אנחנו רוצים לדעת מה עלה בגורלו, אם הוא מת, אנחנו לא נדרוש שיביאו את גופתו לישראל, זאת גם היתה צוואתה של אמא שלי זכרונה לברכה. אני יודע שיש אנשים שחושבים שחבל על הזמן, רון נמצא בשבי 71 שנה והוא כבר בטח לא בחיים. אבל לנו המערכת אומרת דברים אחרים, שהנחת העבודה של מערכת הביטחון היא שהוא חי, ואני אומר לך שבחדרי חדרים אני שומע סיפורים שהשערות סומרות ואז אתה אומר, 'וואי, מה אם זה נכון?', ואחרי מה שאתה שומע, איך אפשר לוותר על רון?"

איך אתם מסבירים את העובדה שמערכת הביטחון לא מוכנה לוותר על ההנחה שרון בחיים, שעה שעל מותם של שלושת החטופים היא כמעט הזדרזה להכריז?

דודו: "כל מה שאני יכול להגיד, שכנראה יש אינפורמציה שלא נחשפה לציבור הרחב ואנחנו לא יכולים לדבר עליה. מידע שאם הוא היה נחשף, כנראה שהיה משנה את פני התמונה לחלוטין. אנחנו ביקשנו להקים ועדת חקירה שתבחן מחדש את החומר המודיעיני ותסיק מסקנות. היום פועלת ועדה כזאת בראשות השופט אליהו וינוגרד ואנחנו מחכים לשמוע את מסקנותיה".

תמי: "זאת אולי תשובה לכל הפרשנים שלא מעורבים באמת בעובדות החסויות שמוכרות רק למערכת ולמשפחה והחליטו להכריז על רון כחלל, אך למעשה למערכת הביטחון ידועים פרטים אחרים".

מהדברים שלכם משתמע שיש לכם מידע שרון בחיים. עכשיו זה רגע קריטי במאבק ארוך השנים שאתם מנהלים. למה אתם לא חושפים את כל הקלפים, למה אתם לא משתפים את הציבור בכל המידע על גורלו של רון?

תמי: "למרות הכעס שלנו על מערכת הביטחון אנחנו אנשים אחראים ואם אומרים לנו שאת הדברים האלה לא מוציאים, לא נאמר ולא נסכן אנשים ועבודה שנעשית".

חן: "לפני כמה ימים היה לנו ויכוח עם אחד הקצינים במערכת שמטפל בתיק של רון והוא שאל אותנו מה יקרה אם כתוצאה מהמהלכים שלנו הגורמים שמחזיקים ברון יהרגו אותו? ואני עניתי שאם הוא חי בתנאים כאלה 71 שנה, עדיף שימות היום ולא יחיה בשבי עוד 01 שנים. ותביני מה שאת רוצה מהסיפור הזה".

אתם מאמינים שהוא חי?

חן: "אני לא מתעסק עם תחושות או אמונות, אני בנוי על מאבק, כל מה שאני רוצה זה מידע מה קרה לרון".

תמי: "זה לא עניין של תחושה. מה שמוביל אותנו זו התפילה של רון לצאת משם והבקשות שרון שלח לנו, וזה עומד לנגד עיננו במשך כל השנים".

אתם חושבים שיש לכם סיכוי להצליח?

תמי: "אנחנו אנשים קטנים מול מערכת גדולה, אבל אנחנו מחויבים לרון, ואנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים בשביל להבטיח שהוא לא יישכח".

71 שנה של תסכול
בשעות אחר-הצהריים של ה-61 באוקטובר 6891 המריא ללבנון מבנה של מטוסי פאנטום מטייסת "הפטישים", שהוצבה אז בבסיס חיל האוויר ברמת-דוד. באחד המטוסים ישבו הטייס, ישי א', והנווט, סרן )מיל'( רון ארד. משימתם היתה תקיפה של מספר יעדים באזור צידון. בשעה 54:61, במהלך יעף הפצצה מעל אחד היעדים אירעה תקלה טכנית לאחת הפצצות והיא התפוצצה מתחת לכנף המטוס. ישי ורון נאלצו לנטוש וצנחו על אדמת לבנון ליד העיירה מרדושה. במבצע נועז של מסוקי קוברה ישראליים הצליח ישי להיתלות על מגלשי אחד המסוקים, אבל רון נשאר מאחור.

זמן קצר מאוחר יותר הגיעו למקום אנשי הפלג השיעי "אמל", שבראשו עומד נביה ברי, ושבו את הנווט הישראלי. לימים התברר כי מי שהחזיקו את ארד בשבי היו אנשי מנגנון הביטחון של אמל בפיקודו של מוסטפא דיראני. במרוצת השנים ביצעה מדינת ישראל אין ספור מאמצים בכל העולם בניסיון לפתור את התעלומה - מה עלה בגורלו של הנווט השבוי, ולשחררו.

בשלוש מזרועות קהילת המודיעין, אגף המודיעין בצה"ל, המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים ושירות הביטחון הכללי, מיסדו צוותים יעודיים לצורך הפעולות השונות. במשרד ראש הממשלה החליטו בתחילת שנות ה-09 למנות מתאם מיוחד לענייני השבויים והנעדרים )שו"נ( כדי שירכז ויקדם את הנושא. כיום נושא בתפקיד האלוף )מיל'( אילן בירן.

את מאמצי השחרור הראשונים ניהל מתאם פעולות הממשלה בלבנון, אורי לובראני, שהצליח להגיע לאיש עסקים לבנוני שהעביר לישראל מכתב מארד, שהוכח כאותנטי. תמורת שחרורו דרש אז ברי סכומי כסף גדולים, אמצעי לחימה, וכן את שחרורם של עשרות עצורים שיעים ומאות אנשי אש"ף. שר הביטחון דאז, יצחק רבין, קיבל את רשימת הדרישות אך דחה אותן.

המשא ומתן נמשך, אך בשלב מסוים התברר שדיראני הקים לעצמו ארגון משלו תחת השם "ההתנגדות המאמינה" ולקח את ארד לעצמו כקלף מיקוח עתידי. המו"מ הופסק.

כתוצאה מכשלון המגעים החליטה ישראל ב-88' להתחיל בשורה של צעדים חדשים כדי לקדם את עניינו של ארד. בדצמבר 88' פשטו לוחמי סיירת מטכ"ל על הכפר תיבנין בלבנון וחטפו את ג'וואד כסאפי, בכיר בארגונו של דיראני, ושלושה מעוזריו כדי שישמשו קלפי מיקוח עתידיים. שנה מאוחר יותר חדר כוח של היחידה לכפר השיעי ג'יבשית בדרום לבנון וחטף את השייח' עבד אל-כרים עובייד, מבכירי חיזבאללה באזור ושניים מעוזריו.

במאי 98' בוצע ניסיון נוסף לעבור לפסים של משא ומתן. את המגעים מהצד הישראלי ניהל עו"ד אמנון זכרוני באמצעות מתווך מזרח גרמני בשם וולפגנג פוגל, שהתעניין באותם ימים במרגל מרקוס קלינגברג. זכרוני ופוגל הגיעו לעיסקה לפיה ישראל תשחרר את המרגלים קלינגברג ושבתאי קלמנוביץ' ובתמורה יפעלו מזרח גרמניה והסובייטים לשחרור ארד ושלושת נעדרי סולטן יעקב. בסופו של דבר לא יצאה העיסקה לפועל בגלל קריסת ברית-המועצות בשנת 09'. למעשה, מאז לא התקבל כל מידע חד-משמעי לגבי גורלו של הנווט, למרות המאמצים הרבים. גורם מודיעין שדיבר לפני כשנתיים על המגעים הודה, כי "בעבר אכן נעשו טעויות בנושא שחרור ארד".

במאי 49' נדרשה סיירת מטכ"ל לבצע פעולה נועזת שלישית כדי לקדם את עניינו של רון. הפעם הגיחו הלוחמים באמצעות מסוקים לכפר קסר נבא בעומק בקעת הלבנון וחטפו את דיראני בעצמו מהווילה המפוארת שלו. בחקירתו, שנערכה על-פי פרסומים זרים במתקן 1931 של המודיעין, לא סיפק דיראני את הסחורה. הוא סיפר שאמנם לקח את ארד מאנשי אמל ב-78' והחזיק בו, אך לטענתו מסר אותו לגורמים איראניים במהלך שנת 88'. על כל פנ ים, מידע עדכני על גורלו לא היה לו.

הפעם האחרונה שבה פורסמו פרטים על מגעים נוספים להגיע לנווט היתה ב-99', אז נחשף כי בפעם הראשונה ניהלה איראן, המקפידה להדגיש במשך השנים כי אין לה כל יד לגורלו של ארד, משא ומתן עם ישראל אשר הבשיל לידי עיסקה שבה התקבלו פרטים אישיים של הנווט תמורת העברת מספר גופות ועצורים מישראל ללבנון.

נכון להיום אין למדינת ישראל כל מידע עדכני על גורלו של רון ארד. גורמים רשמיים מקפידים לדבוק בהערכה לפיה הוא בחיים והאיראנים אחראים לגורלו. דווקא מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף )מיל'( אביהו בן-נון, חרג מהעמדה כשקרא בפומבי שארד מת. במערכת הביטחון סירבו לאמץ את העמדה אך הקימו בשנה שעברה צוות חשיבה מיוחד בראשות השופט בדימוס אליהו וינוגרד כדי שיעבור על אלפי המסמכים ופרטי המידע שנאספו במשך השנים כדי לנסות להגיע למסקנות חדשות בנוגע לגורלו של הנווט השבוי. הצוות אף הכריז על פרס בסך 01 מיליון דולר למי שיספק מידע על הנווט.

בעוד פחות מחודשיים ימלאו 71 שנה לנפילתו של רון ארד בשבי. משפחת ארד ממשיכה לדלג בין ייאוש לתקווה. לטובתה ולטובת כולנו, וממש בלי כל קשר לחטופים והנעדרים האחרים, אולי כדאי לשים לפרשה הכאובה הזו סוף.

תגובת משרד הביטחון
במשרד הביטחון הסתפקו בתגובה קצרה. "שר הביטחון שומר על קשר הדוק ורצוף עם משפחתו של הנווט רון ארד, הן בתפקידו הנוכחי והן בתפקידיו הקודמים", אמר גורם במשרד. "הפגישה האחרונה עם בני המשפחה התקיימה לפני כחמישה או שישה שבועות, ונקבעה פגישה נוספת לימים הקרובים".